<h1>צידה לדרך מ"א כ"ה פ"ב</h1>
<h2>דף יג.</h2>
לפי שבארתי קצת מהלכות בכור אדם אכתוב הלכות בכור בהמה טהורה וכן הלכות בכור בהמה טמאה בקצרה לפי שההלכות הכתובות בהם אינן נהוגות עתה בינינו שהרי כל הבהמות שלנו הרועים יש להם חלק בנולדים הילכך פטורין מן הבכורה. בכור הבהמה הטהורה נוהג בזכרים ולא בנקבות דכתיב [שמות י"ג] כל פטר רחם הזכרים לה'. ונוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ בין בזמן הבית בין שלא בזמן הבית ואינו צריך להקדישו שהרי קדוש הוא מרחם אמו. זו היא מצותו נותנו לכהן ולא לכהנת בין תם בין בעל מום שנולד במומו או שנולד בו מום אחר שנולד אינו נותנו לו מיד כשיולד אלא הבעלים חייבים ליטפל בו בבהמה דקה ל' יום ובגסה חמשים יום. ואם אין לו כהן מצוי חייב להטפל בו עד שיזדמן לו כהן במה דברים אמורים בתם בזמן הזה אבל בעל מום שרצה הכהן ליקח אותו ולאכלו מיד או תם בזמן הבית ורוצה לקבלו מיד ולהקריבו רשאי ואם הכהן מסרב לקבלו מפני שיש לו טורח גדול ליטפל בו בזמן הזה עד שיפול בו מום אינו רשאי מפני שנראה כמבזה מתנות כהונה והתם בזמן הבית יקריבנו תוך שנתו כדי שיזרוק דמו ויקטיר אמוריו ויאכל הבשר ומונין לו שנה משהיה לו שמונה ימים ואם לא הקריבו תוך שנתו אינו נפסל ויקריבנו אחר כך ובזמן הזה ישהנו עד שיפול בו מום. בעל מום אינו שוחטו אלא על פי מומחה ואוכלו בכל מקום ומאכילו לכל מי שירצה ואפי' לכנעני. מוכרו ומקדש בו את האשה שהוא כשאר ממונו ובלבד שלא ימכרנו במקולין ולא ישקלנו בליטרא במה דברים אמורים בבשרו אבל חלבו וידיו וקרניו נמכרין במקולין ונשקלין בליטרא. צריך הכהן להשהותו עד שיפול בו מום ובזמן הזה יכול הכהן למכרו אפי' לישראל והלוקח ינהג בו מנהג קדושת בכור. במה דברים אמורים כשהלוקח לוקחו לצרכו אבל אסור לעשות בו סחורה. קנאו לצרכו ואין צריך לו יכול לחזור ולמכרו. הבכור אסור בגיזה ובעבודה ואסור בהנאה לעולם בין מת מעצמו בין שחטו ע"י מומחה שאין השחיטה מתרת הצמר התלוש מחיים. אסור להטיל מום בבכור ואפילו לגרום מום אסור. וכן אסור לומר לכנעני להטיל בו מום. [ומותר להטיל בו מום] בזמן הזה קודם שיצא לאויר העולם. ספק בכור אין הבעלים צריכין ליתנו לכהן אלא ישהנו עד שיפול בו מום ויאכלנו ואסור בגיזה ועבודה ואם תקפו כהן מוציאין אותו מידו. הלוקח בהמה מחבירו ולא הודיעו אם בכרה הרי זה ספק בכור. כהנים ולוים חייבין בבכור בהמה טהורה ויפרישנו הכהן (וימכרנו) [ויעכבנו] לעצמו. והשותפין חייבין בבכורה. ואם השותף השני כנעני פטור אפילו אין השותפות אלא כל שהוא הלכך בזמן הזה שיש חק לאומות הרבה הן מצד המלך הן מצד אחרים שלוקחין מעשר מהנולדים ומהגיזה פטור מן הבכורה כמו שכתבתי. בזמן הזה מצוה להשתתף עם הכנעני באוזן וכיוצא בה קודם שיצא לאויר העולם כדי לפטרה מן הבכורה ויצא ידי חובה אפי' בבהמה שלא ישאלו ממנו חוק לכנעניים וצריך שיתן (לכנעני) [הכנעני] פרוטה ויקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם כי המקום יקנה לו האזן או מה שהקנה לו ממנו. בכור בהמה טמאה נוהג בכל מקום ובכל זמן ואינו אלא בחמורים שנאמר [שמות ל"ד] ופטר חמור תפדה בשה וגו' וזה מצותו כל ישראל שיש לו חמור שבכרה פודהו בשה בין זכר בין נקבה בין תם בין בעל מום בין גדול בין קטן ויתנהו לכהן ולא לכהנת ואין לו זמן אלא מיד כשיולד עד שימות אלא שמצוה מיד כיון שבאה מצוה לידו ולאחר שיפדנו הוא חולין גם הכהן יעשה בשה כמו בשאר חולין כשם שפודהו בשה כך פודהו במה שירצה אלא כשפודה בשאר כל דבר צריך לפדותו בשויו אבל שה אפי' אינו שוה כל שהוא אם פדאו בו פדוי. כשמפרישו מברך בא"י אלהינו מלך העולם אקב"ו על פדיון פטר חמור. פטר חמור שמת קודם פדיה יקבר. ישראל שיש לו ספק פטר חמור מפריש עליו טלה להפקיע איסורו ומעכב הטלה לעצמו. כהנים ולוים פטורים ושותפות הכנעני פוטר בו כמו שבארנו בטהורה. אבל אסור להשתתף עמו כדי להפקיע קדושתו הואיל ואפשר בפדיה או בעריפה. וכן שותפות כהנים ולוים פוטר בבכורה אחרי שיש לו חלק וחברה. ונתחייבנו במצוה זו שביום הכותו כל בכור במצרים הציל בכורינו מכל צרה. והיה כל בכור חייב להודות לו ולעבדו בנפש ברה. והחליפם בלוים מורי התורה. וליתן כל בכור לכהנים העובדים בביתו ביראה ומורא. וכן לפטור כל פטר חמורה. לפי שנשאו משאם והיו להם לעזרה. ועל הכל אנו מודים לו שהיה לנו סתרה. ולכן הזהר לשמור ולעשות ולזכור קדש לי כל בכור.
